בית אבא-זכרונות

כמעט כל שישי שני הייתי חוצה את השדה לכיוון תחנת הרכבת שהיתה

מול ביתי מעבר לכביש הסואן.

הייתי בת 12 לערך , ציפיתי בכליון עיניים לשישבת שם בעיר הולדתי,

אז, המושבה חדרה. שם נולדתי שם עברה שנת חיי הראשונה בשכונת נוה חיים.

אהבתי להגיע לבית דודתי, הדודה שכל כך אהבתי, דודה שרה.

היינו משחקים בחצר הבית, בת דודתי רותי ואני, ב"לכבוש את השטח" עם סכין מטבח שהיינו זורקות על האדמה וממקום שננעצה הסכין בקרקע היינו מעבירים קו לחבר את פיסת הקרקע החדשה לשטח שכבר היה תפוס בידינו.

זוכרת איך הייתי מביטה בבן דודי, הגדול ממני במספר שנים, בהערצה אין סופית , מצפה שיקח אותי עמו לבילויים

הכי אהבתי, את ארוחת שישי, עם סבתא רגינה, שערה הלבן היה משוך ומורם בסיכה מאחור, כמה אצילית ונאה היתה סבתא.

סבתא גרה יחד עם דודה שרה ומשפחתה. תמיד קנאנו, אחיי ואני על שלבני הדודה יש את סבתא כל הזמן כאילו שהיא רק שלהם.וככה היינו מבקשים מסבתא שתבוא לישון אצלנו אחת לשבועיים למשך שבוע ימים, היא היתה נעתרת, אך לא בתדירות של שבועיים.

זוכרת שהיינו יושבות בת דודתי רותי ואני, מקשיבות לסיפוריה של סבתא על ילדותם של הורינו, אבא ודודה שרה.

אני תמיד, אהבתי להוסיף מסיפוריו של אבא, על ביתם הגדול שם בגולה

על כלב הזאב הענק שתפס את הגנב וקרע לו את מכנסיו.

על סבא שלנו, יוסף שאותו לא הכרנו, שהיה סוחר בדים ידוע ומכובד בעירו ושהלך לעולמו כשאבא היה בן-16 שנים.אבא סיפר, שלאחר מותו של סבא, שותפו הפגין נאמנות כלפיהם למרות שהיה מוסלמי, והוא אבא עזר בעסק , יותר מתמיד בפרט כשהשותף יצא לנסיעות עסקים, אבא החליפו בחנות, בד בבד עם לימודיו בגמנסיית "אליאנס".אבא סיפר שבבית הם דברו ערבית וגם צרפתית.

אני זוכרת שבשנות ילדות שלי, התנגנו בבית שירים של אדית פיאף שאבא כל כך אהב והביא מילדותו שלו.

אבא סיפר, איך תמיד סבתא פרגנה לסבא על עבודתו הקשה, איך תמיד הקפידה אתו ועם דודה שרה על שקט כשסבא הגיע מעמל יומו, וכשאבא ודודה שרה היו רבים וצועקים זה על זו, היה לוקח סבא את עצמו, ואומר: אני יוצא לטייל עד תסתיים כאן המריבה, עד יגמר הרעש, איך אבא תמיד תאר את סבא כאיש גבוה ומרשים עם מגבעת.

וככה עם הסיפורים היינו משחקות עם סבתא בתורות, שש-בש.

סבתא היתה אלופת השש-בש.

גם בסוף ימיה, כשהיתה בבית זקנים, צלולה לחלוטין , המשיכה לשחק

שש-בש תחת שני כובעים, עם עצמה נגד עצמה.

את הזיכרונות האלה אצרור לאלבום תמונות מהחיים לכל החיים. אלבום זיכרונות מצולמים שיעבור לילדי,לנכדיי ולדורות הבאים. אלבום תמונות מדור לדור.

כך אשמר את המורשת ואטפח את העץ.

תמונה סרוקה משנת 1940